על מה היא חושבת

על מה היא חושבת, אני חוזרת ושואלת את עצמי שוב ושוב,
בנסיעה אחת קצרה בין הבית שלה לבית שלי.

היא יושבת לצידי במושב הקדמי ליד הנהג. רגלים מיושרות ב- 90 מעלות, כפות ידיים פרושות מונחות על הרגלים, ומביטה קדימה. כך היא יושבת במשך 20 דקות בלי לשנות תנוחה.
יושבת, בוהה קדימה ושותקת.

"על מה היא חושבת" אני שומעת שוב את השאלה עולה לי בראש ומרגישה איך העיניים מתמלאות דמעות ומתחילות לזלוג מתחת למשקפי השמש. היא לא רואה את הדמעות, היא מביטה קדימה.
מעת לעת אני שואלת אותה שאלה כדי לפתוח בשיחה. היא עונה ברצף של מילים, לרוב לא קשורות אחת לשנייה, ובתום המשפט, שוב שתיקה.

אנשים מטבעם חושבים. המחשבות הן חלק מהקיום האנושי.
עד לאלצהיימר. מחלת האלצהיימר "מנתקת את חוט המחשבה" וזו אמירה שהפעם אי אפשר לומר בלי להניד עפעף כאילו שכחנו מה רצינו לומר.
האלצהיימר פשוט סוגרת את הדלת של כל אותם התאים במוח שיודעים, מבינים, מקישים, מסיקים, מורים, מנתחים, שולפים והופכים אותנו לבני אדם חושבים.

אמא שלי יושבת לידי, מביטה קדימה ובוהה. זו אמא שלי שכבר חודשים ארוכים אין לי מושג על מה היא חושבת ואם בכלל היא חושבת.
כל החיים שמחתי שיש לי אמא כל כך צעירה. היינו מסתובבות ביחד ברחובות ירושלים, יוצאות לבלות ביחד, נוסעות לחו"ל ביחד, והיא הייתה גאה כל כך כשהיו שואלים "אתם אחיות? ".
היום יש בי כאב גדול שאמא שלי כל כך צעירה. היא צעירה שנגמרו לה החיים.
התאים הולכים ונסגרים, החיים מאחורי העיניים הולכים ומתעמעמים.
כאילו הצבעים דוהים והקיום בעולם הזו נחווה כסרט אילם.

כולנו יודעים שיום אחד נפרד מההורים שלנו. המוות טבעי וחשוב לחיים.
על פני הזמן, התיידדתי עם המוות וקיבלתי אותו כחלק בלתי נפרד ממעגל החיים ויחד עם זאת, הפרידה אף פעם לא קלה.
המוות בצורה שכולנו מדברים עליו הוא נקודת אל חזור (ואני לא רוצה להיכנס לשיח על נצחיות הנשמה). ברגע אחד, משחררת הנשמה את האחיזה בגוף ואנחנו, הנותרים בחיים, צריכים להתמודד עם המשמעות של האובדן. במובן מסוים, עצם העובדה שמדובר על נקודת אל חזור מסייעת לעבד, להתאבל, להיפרד (ואני לא מקלה ראש בשום צורה בעוצמת הכאב שיוצר האובדן).

אף אחד לא הכין אותי אף פעם לאפשרות שיגיע רגע אחד בחיי שבו אצטרך להיפרד מאמא שלי – בעודה בחיים.
אובדן מוחלט של אדם חי הוא בלתי נתפש.
אובדן מוחלט של אמא שעומדת מולך ונראית לכאורה בריאה לחלוטין הוא הזוי ובלתי ניתן לעיכול. זה כאב שמושך ומותח ומכווץ את שרירי הלב, לאורך ולרוחב ולעומק וללא הועיל. זה כאב חי ונושם בדיוק כמו שאמא שלי חיה ונושמת ונעלמת במחוזות המוח הננעל שלה.

בוקר קיצי אחד ביוני 2012 הגעתי אל הבית של אמא שלי כדי להעביר אותה דירה. לא מצאתי מינוח פשוט יותר כדי להקל עליה את המעבר למחלקת תשושי נפש בבית אבות. סיפרתי לה שהיא עוברת דירה.
העובדת הזרה שלה (השלישית במספר) הודיעה על עזיבה מהיום למחר. הצלחנו לגרור אותה שבוע וחצי. בזמן הזה חיפשנו כמו מוכי טירוף בית הולם לאמא שלנו, בית שידאג לה וישמור על הכבוד שלה, על הצלם שלה, על שארית החיים שיש בה. בית שבו לכל הפחות היא תוכל לחזור לחייך.

אחרי חיפושים אחר המקום שיענה על תנאי הסף הקשוחים שלנו (מה לעשות, זאת אמא שלי), מצאנו אחד שכזה, טובל בין עצים, בסביבה ירוקה, ההר הירוק כל ימות השנה יביט בה מהחדר החדש שלה. לפחות יהיה לה יפה בעיניים.

בוקר קיצי אחד הגעתי לארוז עם אמא שלי את החפצים שעוד אפשר לקחת וליצור מרחב קטן שמזכיר משהו מוכר וידוע לפחות בריח, לפחות בצבע, לפחות במגע.

נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. שקט באוטו. על מה היא חושבת, אני חוזרת ושואלת את עצמי שוב ושוב. לפתע חותכות את השקט במכונית שתי מילים והיא אומרת: "אני מודאגת" ואחריהן שתי מילים נוספות: "מה יהיה?".
ואני, בתגובה חוזרת ואומרת את המשפטים שכבר אמרתי הרבה פעמים הבוקר: "אמא אנחנו עוברות לדירה חדשה ואת תראי כמה יפה ונעים שם. בחרנו לך דירה הכי יפה שמצאנו עם אנשים נחמדים ומטפלים שיעזרו לך בכל מה שאת צריכה. מעכשיו את תוכלי רק ליהנות. את לא צריכה לדאוג יותר לשום דבר".

אלצהיימר מעוררת אותנו להתמודדות בכל מעגל חיים אפשרי. פרידה מהורה בעודו בחיים היא אחת ההתנסויות הקשות שפגשתי בתקופה האחרונה והיא כואבת מרגע שהתחילה ועד לרגע הזה שבו אני כותבת את המילים האלה. מעולם לא חלמתי שאעביר את אמא שלי למחלקה לתשושי נפש. מעולם לא דמיינתי שאמא שלי, היפה, המרשימה, המתוחכמת והכל כך עצמאית, תהפוך בגיל 63 לכלי ריק מתוכן ועמוס ברגשות שאין להם מוצא מילולי החוצה.

זה חוסר אונים, זה אובדן, זה כאב, זה עצב, וזה שוב כאב שעולה מעצם ההבנה העמוקה והידיעה: שאמא אף פעם לא תחזור ואין יותר אמא.
כשאמא שלי היתה בגילי, בת 43, היו לה ארבעה ילדים, את הגדולה (אותי) היא בדיוק חיתנה והבן הקטן שלה היה בן 9. היא לא יכלה לדמיין לעצמה שבעוד 20 שנה הדלתות ינעלו לא מבחוץ כי אם מבפנים.

הקלישאה "שהחיים קצרים וכדאי לחיות" הפכה להיות הבנה עמוקה שהכתה בי בכזו עוצמה עד שיצרה סדקים ובקעים חזקים גם בקייסי קולג'.
האם אני מסוגלת ללכת לישון כל לילה בידיעה שעשיתי את המקסימום כדי לממש ולמלא את הייעוד שלי ?
התשובה היחידה שהייתה לי באותה הרגע היתה : לא.

הכול סער מסביבי, היו רגעים של אלם, היו רגעים של עכירות, היו רגעים של משבר והיו רגעים של צלילות ובהירות.

ברגעים הצלולים האלה עלתה ההסכמה להיכנס לתהליך של חיפוש פאסיבי, להסכים להסתחרר עם המערבולת שפרצה אל העולם הרגשי שלי והתחילה לשטוף ולגעת בכל המעגלים המקיפים.
בתוך כל הכאב, בתוך כל המהומה הפנימית, תמיד שימשו הלקוחות של התוכניות הארוכות של קייסי קולג' עוגן בשבילי. הם היו קרן האור שעטפה אותי בחום של הבנה, קבלה ותמיכה.

הם הזכירו לי למה אני כאן, למה אני עושה את מה שאני עושה ולמה אני מחויבת ואפילו מצווה, לא להרפות מהחיפוש, לא להסכים להיקשר באזיקים של זהב אל אזור נוחות שאינו מאפשר לי להניח את הראש על הכרית מידי לילה ולומר: כן, אני במקסימום המימוש שלי.

אמא שלי, באין המילים שלה מובילה אותי לשלב הבא.
אני לא יודעת עדיין מה הוא, אין לי מושג איפה נמצא סוף החיפוש, אבל כבר נחשפו תחנות נוספות בדרך.
על התחנה הבאה וההבנות שהביאה איתה, אספר לך בפוסט הבא.

 

<< לפוסט הראשון בסדרה                                                                                לפוסט הבא בסדרה >>

החומר באתר זה הינו לשימוש פרטי אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך האתר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים
קורס שיווק באינטרנט | אפיון אתר | כתיבה שיווקית | קידום עסקים באינטרנט | בנית אתר