"גאות ושפל חליפות, וסערות שמתעייפות בנמל הבית" (רחל שפירא) בוקר אוגוסט. הציפורים מצייצות, השמיים תכולים נקיים, אפילו לא ענן אחד קטן ואני מתחילה להבין שבעצם אין באמת סוף לחיפוש הזה. עדיין לא. יש הבנות. יש מחשבות. יש רצונות. יש רסיסים של משהו שעדיין לא מתהווה לשלם והעדר השלם נותן לי תחושה שלא מגיע סוף לחיפוש […]

בפוסט הראשון כתבתי שאחת התובנות המשמעותיות שהתגלתה לי היא שהביטוי הנוכחי של
"ה-הצלחה" של קייסי קולג', אין בה בכדי להעיר את הענק שבתוכי, אין בה בכדי להעיר את התשוקה לפעולה.

ככל שנוקפים הימים, הפער הזה בין החוויה הרגשית – אישית – אנרגטית לבין ההצלחה העסקית הפך להיות מוחשי יותר וככל שהוא הפך להיות מובחן ומוחשי יותר כך גם התעצמה בי ההכרה שהשינוי שצריך לקרות (פשוט כי אני לא רוצה להמשיך להתעורר בבוקר בלי לרצון לעבוד בחברה שלי) קשור ל..

ההבנה שהחיים קצרים וכדאי לחיות אותם במלוא העוצמה יצרה בקע עמוק ושברירי ביחס לנתיב ההפלגה של קייסי קולג' ועוררה תהליך חיפוש פאסיבי לגבי ההמשך. בסדרת פוסטים חושפנית ואמיצה אני משתפת את קהילת העסקים הקטנים בתהליך כולו שאת סופו עדיין איני יודעת. תהליך שבו הגילוי כמעט משותף. פוסט שלישי בסדרה.

עם ההרגשה הזו התעוררתי יום יום אחרי העברת אמי לבית אבות.
אש היצירה שלי דעכה, כמעט כבתה.
עייפות עצומה השתלטה עלי והדבר היחיד שיכולתי להשקיע בו מחשבה זה
איך אני מארגנת את הימים כך שיהיה לי מקסימום זמן במיטה ומינימום זמן במשרד.