מה הקשר בין סינדרלה, יגואר והצלחה עסקית?
באגדות הנעל התאימה לסינדרלה ובחפץ לב היא הסכימה לנטוש את חיי היום יום הקשים, לעבור לגור בארמון ולהינשא לנסיך.
הסיפור הבא הוא אגדה פרטית מספר החיים שלי. סיפור אמתי שנחרט עמוק בתודעה שלי, השפיע ומשפיע עד היום על עיצוב תפיסת הכסף וההצלחה שלי. אם תיכנסו לסיפור יחד איתי, הוא ישפיע גם על שלכם.
או שלא. ספרו לי בסוף
[su_spacer]קבענו להיפגש אי שם בתחילת נובמבר 2001 בשעה 21:30.
בשבע דקות לתשע נכנסתי הביתה אחרי הלימודים, חושבת איך להרגיע את הבטן שלי שקיבלה יוגורט עם מוזלי כל היום וצעקה נואשות להפסיק את ההתעללות שלי בה.
חישבתי את הזמן שנותר לי וחביתה נראתה הפתרון המהיר והפשוט ביותר לסתום את החור. בעוד הביצה מאבדת צורה והופכת לנוזל צהבהב שעתיד להישפך למחבת החמה, הטלפון צלצל.
התפלאתי לשמוע אותו. לא ממש הבנתי מה הביא אותו להתקשר…
בעודי מקשקשת את הביצה בצלחת אני קולטת שהאיש נמצא פה למטה (ברחוב אבן גבירול 57, תל אביב. שם גרתי באותם ימים) – ממתין לי. בירור קצר העלה ש "לא, הוא לא שכח שקבענו בתשע וחצי" הוא פשוט לא יכול היה להמתין עד אז והקדים..
הודעתי לו שההקדמה הזו תאלץ אותו לקחת אותי לאכול ובטבעיות הוא ענה: הרווחת.
"את רוצה לנסוע כשגג האוטו פתוח או סגור"? הוא שאל. עניתי בלי לתת תשומת לב לשאלה: "זה לא משנה, אני אביא ז'קט, אתה לא צריך לסגור בשבילי".
מכיוון שזה היה בליינד דייט, שאלתי: "איזה אוטו לחפש למטה?"(אבן גבירול כידוע הוא רחוב הומה ממכוניות חונות)והוא ענה: "לא יהיו כאן עוד הרבה מכוניות עם גג פתוח. פשוט תרדי".
ברגע שהוא סיים את המשפט, כיביתי את הכיריים והמוסיקה (החביתה נשארה יתומה במחבת), מרחתי קצת צבע על השפתיים ובאותה הופעה שנכנסתי הביתה מיום עבודה, כך יצאתי.
הגעתי אל פתח הבניין וממולי, חצי על המדרכה חצי על הכביש עמדה מכונית בצבע כחול כהה, נוצצת, נמוכה (כמעט יושבת על הכביש), עם מושבים מרופדים בעור רך בצבע שנהב.
[su_spacer]העליתי על הפנים שלי מראה של "כל יום אוספים אותי במכונית כזו"
נשמתי עמוק, חייכתי ואמרתי "ערב טוב", בזמן שהוא יצא מהמכונית והתקרב לעברי ללחוץ את היד ולפתוח לי את הדלת.
נכנסתי, התיישבתי והרגשתי את הלחץ מתחיל לזרום לי בדם ממעלה כפות הרגליים אל עבר הלב. הגנבתי מבט דרך המראה אל הבבואה שלו שנשקפה בה. ראיתי בבואה בדיוק את התיאור שהיה מתואר באודיגו (פעם, פעם, פעם, הייתה מערכת צ'אטים להיכרויות כזו) אך במציאות הוא נראה לי מבוגר יותר.
שייטנו במכונית היקרה והנוצצת על יהודה הלוי דרומה, פילסנו דרכנו לנחמני, רוטשילד והגענו למונטפיורי.
בדרך שאלתי: "אז איך קוראים למכונית הזו שאנחנו משייטים בה?" שקט.
ניסיתי שוב: "במה אנחנו נוסעים?". שקט.
אחרי כמה רגעים ניסיתי שוב ומאחורי חיוך נפלטו המילים: "ביגואר XK8".
את האותיות של הדגם כבר לא קלטתי אחרי השם של המכונית ובתור מבינה קטנה מאוד במכוניות של עשירים צירוף האותיות לא אמר לי כלום אבל, כמה דקות אחר, בקיוטו, המסעדה היפנית שאליה הגענו, הוא התעקש לשנן איתי את האותיות.
ההתעקשות הזו גרמה לי להבין שכנראה מדובר בדגם משובח ומהודר ביותר.
התיישבנו במסעדה לא לפני שנהג החנה את המכונית, דורמן פתח לי את הדלת ו-י' הסית את הכיסא בעבורי טרם התיישבתי ליד השולחן.
המלצרית הגיעה לקבל את ההזמנה והוא, מבלי להניד עפעף אמר לי:
[su_spacer]"לא אכפת לך שאני אעשה את זה מהר, נכון? "
דקה אחר כך פשוט הקריא לה חצי ממה שהופיע בתפריט. כעבור דקה היה קנקן סאקה על השולחן.
אם הייתי מוכנה לזה, הייתי יכולה ליהנות מזה אלא שבתוכי פעפעה תחושה של אי נוחות ולחץ ועדיין לא הצלחתי להבין מה קרה לי שאני כל כך מתוחה ולא נינוחה.
לזכותו יאמר שהוא קלט שלא נוח לי ואמר: "את יודעת, לפני שיצאתי מהבית שאלתי את עצמי אם לבוא אליך עם המכונית או פשוט להגיע עם מונית.
אני לא יודע מה גרם לי לבחור במכונית אבל אני מבין שהייתי צריך להגיע אליך עם מונית".
כשהוא אמר את הדברים האלה קלטתי שהיגואר, ההזמנה הבלתי מוגבלת במסעדה, הגינונים של העושר – כל אלה זרים לי ואני לא שייכת אליהם. עברה בי המחשבה שאני בסך הכול בנאדם פשוט, שמחפש את העומק והתוכן ורוצה בקרבה ואינטימיות על בסיס שווה.
באותם הרגעים לא היה בי עוז הרוח לקום ולומר: תודה, אבל לא תודה. לא מתאים לי.
הסאקה החם עמעם קלות את הלחץ וחוסר הנינוחות והתחלתי לחזור לעצמי ולהשתמש בטבעיות בחיצי לשון נקיים מרעל. המראה שלו לא משך אותי כמו גם הכסף. הגרוע מכל בשלב הזה היו המבטים שהוא נעץ בי תוך שתיקה דוממת.
הובכתי. הרגשתי שעור פניי מוסר מעל מעטפת השריון והוא מנסה לחדור דרכה אל תוכי.
היה לי לא נוח. אבל הסאקה, הו הסאקה, איזה מזל שהיה סאקה.
אז שמעתי איך הוא קיבל את היגואר במתנה, ושמעתי על סיפור הגירושין שלו, והיו הרבה שתיקות לא ברורות ומשפטים ארוכים ומסובכים וחיכיתי לרגע שזה יסתיים.
בסוף ארוחה יפנית מענגת חושים, מחנה הרכבים הביא את היגואר לפתח המסעדה, לקחתי את הז'קט והתיק, פסעתי לעבר המכונית בנון שלנטיות מעושה והרגשתי את המבטים של יושבי המסעדה, הרחוב והמסעדה ממול ננעצים בי, בעוד אני פוסעת אל עבר היגואר, פותחת את הדלת ומתיישבת בה כאילו היא חלק מההוויה היומיומית שלי.
דמיינתי לעצמי אותם אומרים:" מה היא עושה אתו?" בטח הוא תפס איזו צעירה שרוצה אותו בגלל הכסף…"
שוב הרגשתי לא בנוח. זו אני בסיפור ולא הוא. זו אני שהרגישה את הדברים האלה ולא הוא שניסה או נתן לי את התחושה הזו. אני היא זו שלא יכלה לראות את עצמה עם הגבר הזה, עם העושר הזה בתוך התמונה הכוללת הזו שהייתה שונה שנות אור ממה שהכרתי דרך החיים שלי עד לאותו הערב.
ניסיתי. ניסיתי להשתלב בתמונה.
מהמסעדה ירדנו לכביש המהיר לסיבוב קצר בעקבות משפט שמלמלתי "לא יתכן שאשב ביגואר ולא ארגיש אותה נוסעת באמת…".
ברגע שסיימתי לומר את המשפט היגואר זינקה ולא הצליחה למצות אפילו חלקיק קטן מ- 370 כוח הסוס שלה.
השיער עף ברוח והתפרע לכל כיוון. דממנו והקשבנו לכריס ריאה (Chris Rea) שמילא את החלל הפתוח בבלוז רך.
[su_spacer]בסוף הנסיעה מצאתי עצמי, אתו, בפתח חניון תת קרקעי של בית ברחוב הצדף, ביפו.
"כאן אני גר" הוא אמר ואני, שהסאקה כבר התנדף לי מהדם, הרגשתי איך הלחץ שב ומשתלט לי על כל נים ונים.
היגואר גלשה בשקט לחניון ומצאה את המקום שלה בקלות ואנחנו נכנסנו למעלית. עדיין שקט ביננו מלבד מלמולי מבוכה טיפשיים שלי.
דלת המעלית נפתחה אל דלת פלדה. אף לא פסע בין שתי הדלתות.
דלת הפלדה נפתחה אל חלל ענק, מחופה בפרקט בצבע אגוז, שטיחים אדומים רגועים על הרצפה ופרטי ריהוט מעוררי חמימות ונועם. המרחב העצום הזה שידר עיצוב מוקפד, כאילו נלקח ממגזין עיצוב, מסודר לבלי סימן חיים. חדר לדוגמה במוזיאון לעיצוב פנים יוקרתי ליד הים.
טוב הטעם והיוקרה צעקו מכל פינה, קיר, חלון ורצפה בבית הזה. צעקת תדהמה נפלטה לי מהפה. כנראה שבאותו הרגע חטפתי מכת שוק נוספת. WOW.
הבית היה מדהים !
החלום שלי בהתגשמותו. המרפסת אל הים מרוצפת באריחי צפחה מעושנים, הכיסאות ה-כאילו פשוטים, שולחן השיש השבור בכוונה בקצוות, הדלתות והמטבח !
אל אלוהים. באמצע החלל עומד לו דומם אי ענק של ארונות ומגרות. בעיקר מגירות. מחופה בשיש מבהיק בעובי של לפחות 10 ס"מ. בפינתו כיור נירוסטה קטן נקי ויבש, מבריק כמו חדש.
העיניים שלי המשיכו לטייל במטבח שהיה פי 10 בגודלו מהמבטח שהיה לי באבן גבירול ונתקלו בתנור נירוסטה תעשייתי עם כיריים מפלדה מאסיביים, בהם גרילרים קטנים לצלייה. מבט נוסף הנחית את העיניים שלי על מקרר תעשייתי מנירוסטה עם דלתות זכוכית ואוסף צבעוני של בקבוקי בירה ומשקאות צבעוניים אלכוהוליים. הוקסמתי והשתנקתי בעת ובעונה אחת.
[su_spacer]הכול היה מוקפד עד שקשה היה לי לנשום. הרגשתי את המחנק בגרון.
עצרתי באחת ואמרתי לו: "רגע, אני חייבת להירגע. אני חייבת לעשן סיגריה".
יצאתי למרפסת. אוושת הגלים של ליל נובמבר ליטפה לי את האוזניים. את הים החשוך לא יכולתי לראות אבל הריח ונמל יפו העידו על נוכחותו הקרובה.
עמדתי בסמוך למעקה והסתכלתי סביבי. כל הבתים שם היו כאלה. עושר מאופק, עיצוב בטוב טעם, פאר של עשירים המסתירים את מה שיש להם מאחורי חומות אבן מעוצבות. חשבתי לעצמי שהנה, אני גרה באותה העיר ולא היה לי שמץ של מושג שהיופי והעושר האלה קיימים פה ממש לידי.
ראיתי את הפער בין אבן גבירול לרחוב הצדף והרגשתי ענייה ודלת אמצעים. כל ניסיון שלו לדובב אותי, לראות את החלקים האחרים של הבית, להזמין אותי להיות חלק מהחיים שלו וליהנות מכל זה, כל אלה רק העצימו את תחושת הנחיתות והמחנק.
באותם הרגעים איבדתי את הערך העצמי שלי והרגשתי שכל העוצמה והביטחון שלי בעצמי פשוט אינם. אי השוויון החומרי ערער את כל הביטחון הפנימי שלי והבנתי שרק חזרה הביתה תרגיע אותי.
תגובת הלחץ וחוסר המנוחה המוחצנת והבלתי רציונאלית שלי פגעה בו. הרגשתי בחוסר ההגינות שלי וידעתי שהתגובות שלי לא מנומסות. לא יכולתי לשנות זאת. כל תא בי זינק ממקומו נוכח המראות והתחושה שאפפה אותי: קנאה, נחיתות, חוסר שייכות. נשמתי קצת, שיוויתי לעצמי פניי "נרגעתי" ואמרתי: "אוקי, עכשיו אני יכולה לקבל את ההזמנה להכיר את הבית".
יצירות העיצוב ופינות המגורים שנגלו לעיניי לא הפתיעו אותי. ציפיתי לראות משהו כזה אבל התמונות שראיתי בבהירות לא היו תמונות אלא מציאות אמיתית שבה חיים אנשים אמיתיים והם לא אני.
"אוח" הלוואי והיה לי בית כזה, כך חשבתי, בזכותי שלי. קינאתי בו.
בחדר השינה פלטתי אנחת תדהמה: הגודל שלו היה זהה לגודל הבית שעמדתי לגור בו חודשיים אחר כך.
לא היה שם דבר אחד, שלא חשבו עליו, שיכול לגרום לנוחות וקלות בלתי מתפשרת. חלום !
לרגע קט השתעשעתי ברעיון שדווקא יכול להיות מאוד נעים לגור שם. אבל לא,
[su_spacer]הגוף שלי, המוח שלי והלב שלי צעקו: צאי מכאן !
חזרתי למרפסת. עוד סיגריה ועוד סיגריה ולא הצלחתי להירגע. אחרי שעה של שברי משפטים ובעיקר שתיקות אמרתי לו: "אני אשמח שתחזיר אותי הביתה" .
הוא הנהן ועשינו את דרכנו חזרה אל היגואר שהמתינה בחניון. יצאנו אל רחובות תל אביב, יום חמישי, קרוב לחצות… רחוב הירקון עמוס במכוניות. היגואר נוסעת באיטיות ואני מרגישה את עיני האנשים פולשים אל תוך המכונית, מרגישה אותם פולשים אל תוך המצוקה שלי.
המצב שלט בי ולא אני בו. סמוך לביתי הוא נעצר. החלפנו מילות סיכום שאטמו בשעווה את סדקי ההיכרות הקצרה ביננו: "אתה יודע, אני פלאחית פשוטה מאבן גבירול, אני לא שייכת לכל הפאר והעושר הזה, אני פשוט לא יכולה להיות אתך" אמרתי לו ואו אז שמעתי ממנו עד כמה הוא נפגע בכל הערב הזה.
האם יתכן שאדם שיש לו כל כך הרבה כסף צריך להרגיש נחיתות בגלל שיש לו כסף ? בהפוך על הפוך, זה המסר שההתנהגות הבלתי הולמת שלי העבירה לו – שהוא "משלם" בלא לקבל הזדמנות להכיר את הבחורה שהוא רצה לפתח אתה קשר, בגלל התפאורה של החיים שלו.
ואני ?
באותם הימים היו לי כמה תובנות חשובות מאוד מהסיפור הזה. עליהם הפעם לא ארחיב.
היום, 13 שנים אחר כך, הסיפור הזה ממשיך ללוות אותי ומאיר דווקא היבטים שלא חשבתי עליהם אז. אחת התובנות החשובות שאני לוקחת ממנו היא:
שאתה יכול לקבל גם את הקצפת וגם את הדובדבן, ביום בהיר אחד בלי שום תכנון ושליטה. השאלה היא: האם בהכרח תוכל ליהנות מהם ?
השבוע אמרה לי אחת הלקוחות שמתאמנות אצלי :
[su_spacer]"אם יהיה לי מיליון דולר אהיה רגועה ויהיה לי החופש שאני צריכה.."
"מיליון דולר" הם מן ביטוי כזה לסכום כסף גדול.
במציאות, כל אחד מאיתנו יכול לפגוש את הכסף הגדול בלי שום הכנה מוקדמת, בדיוק כמו שקרה לי. הנקודה היא שמבלי להיות מסוגל להכיל את השפע הזה, מבלי להחזיק בתודעה שתומכת בעושר – הוא לא יישאר בחזקתך.
בעלי עסקים שהם מנהיגים, מובילים, אנשי חזון, מבקשים להשאיר חותם אחריהם וחולמים על הצלחה גדולה. הצלחה שנמדדת גם במונחים של השפעה וגם במונחים של כסף.
רבים לא מצליחים לחוות את ההצלחה הזו או להחזיק בה לאורך זמן גם אם פגשו בה בשלב כלשהו בדרך.
[su_spacer]הסיבה היא אותה הסיבה שגרמה לי לוותר על היגואר ולהעדיף את כרכרת הדלעת שלי
– מה שמוחזק בתודעה שלנו.
במבט לאחור, אני מחברת בין התרחשויות בחיים שלי שבהן קיבלתי, פשוט קיבלתי, מתנות יקרות ערך כמו, ההזמנה הזו לחיות חיי עושר ונוחות או המכונית החדשה שקנו לי באחד הארגונים שעבדתי והעניקו לי במתנה.
מזהה ומעבירה קווים בין עוד כמה תחנות בהן קיבלתי או צברתי נכסים חומריים והמדהים הוא: שבכל התחנות האלה גם וויתרתי עליהם.
וויתרתי בגלל התפיסה שהחזקתי בתודעה. וויתרתי מכיוון שהאמנתי באותה העת שזה הדבר הנכון לעשות. הפעולה הזו היא פועל יוצא של אמונה כמעט עיוורת אשר לא מעט פעמים גרמה לי להפסיד הזדמנויות לקבל, את מה שביקשתי שוב ושוב מאלוהים, מהיקום, מהבריאה או מהמטריקס – קיראו לזה איך שנכון לכם.
אם אני מקבילה את היכולת להחזיק בכסף (בכמות גדולה של כסף), ליכולת לייצר הצלחה ולהמשיך ולייצר עוד ממנה ברצף, המשמעות היא – שכדי ליצר פריצת דרך משמעותית בעסק, נדרשת פריצת דרך משמעותית, קודם כל בתודעה. אחרת, גורלה של ההצלחה הראשונה להישאר האחת והיחידה.
[su_spacer]ומה קרה עם אותו הגבר, היגואר והבית ברחוב הצדף מול הים?
לקח לי כמה וכמה ימים להבין שעשיתי לו עוול והפליתי אותו בגלל הכסף שהיה לו. בכלל לא נתתי לו צ'אנס להכיר לי את עצמו.
ניסיתי לדבר אתו עוד כמה פעמים בודדות בצ'אט של אודיגו. הוא לא נתן לי צ'אנס נוסף.
4 חודשים לאחר מכן, בפברואר 2002 טסתי לתאילנד לחופשה שתוכננה להיות קצרה אך הפכה
לתחנה ששינתה את כל נתיב חיי.
אני מאחלת לך שנה עם תחנה שיש בה הכוח לשנות לך את נתיב החיים ולדייק אותו לטובתך העליונה !
שנה של פריצת דרך תודעתית ופריצת דרך עסקית, שנה שבה הטוב ממשיך ומתעצם בחייך ובחיי הסובבים אותך.
גמר חתימה טובה!
קרן
נ.ב.
אם אהבת, נגע בך, השכיל אותך או עורר בך תגובה כלשהי – אשמח לתגובה ממך 🙂
