על מה היא חושבת, אני חוזרת ושואלת את עצמי שוב ושוב,
בנסיעה אחת קצרה בין הבית שלה לבית שלי.
היא יושבת לצידי במושב הקדמי ליד הנהג. רגלים מיושרות ב- 90 מעלות, כפות ידיים פרושות מונחות על הרגלים, ומביטה קדימה. כך היא יושבת במשך 20 דקות בלי לשנות תנוחה.
יושבת, בוהה קדימה ושותקת.
"על מה היא חושבת" אני שומעת שוב את השאלה עולה לי בראש ומרגישה איך העיניים מתמלאות דמעות ומתחילות לזלוג מתחת למשקפי השמש. היא לא רואה את הדמעות, היא מביטה קדימה.
מעת לעת אני שואלת אותה שאלה כדי לפתוח בשיחה. היא עונה ברצף של מילים, לרוב לא קשורות אחת לשנייה, ובתום המשפט, שוב שתיקה.
אנשים מטבעם חושבים. המחשבות הן חלק מהקיום האנושי.
עד לאלצהיימר. מחלת האלצהיימר "מנתקת את חוט המחשבה" וזו אמירה שהפעם אי אפשר לומר בלי להניד עפעף כאילו שכחנו מה רצינו לומר.
האלצהיימר פשוט סוגרת את הדלת של כל אותם התאים במוח שיודעים, מבינים, מקישים, מסיקים, מורים, מנתחים, שולפים והופכים אותנו לבני אדם חושבים.
אמא שלי יושבת לידי, מביטה קדימה ובוהה. זו אמא שלי שכבר חודשים ארוכים אין לי מושג על מה היא חושבת ואם בכלל היא חושבת.
כל החיים שמחתי שיש לי אמא כל כך צעירה. היינו מסתובבות ביחד ברחובות ירושלים, יוצאות לבלות ביחד, נוסעות לחו"ל ביחד, והיא הייתה גאה כל כך כשהיו שואלים "אתם אחיות? ".
היום יש בי כאב גדול שאמא שלי כל כך צעירה. היא צעירה שנגמרו לה החיים.
התאים הולכים ונסגרים, החיים מאחורי העיניים הולכים ומתעמעמים.
כאילו הצבעים דוהים והקיום בעולם הזו נחווה כסרט אילם.
כולנו יודעים שיום אחד נפרד מההורים שלנו. המוות טבעי וחשוב לחיים.
על פני הזמן, התיידדתי עם המוות וקיבלתי אותו כחלק בלתי נפרד ממעגל החיים ויחד עם זאת, הפרידה אף פעם לא קלה.
המוות בצורה שכולנו מדברים עליו הוא נקודת אל חזור (ואני לא רוצה להיכנס לשיח על נצחיות הנשמה). ברגע אחד, משחררת הנשמה את האחיזה בגוף ואנחנו, הנותרים בחיים, צריכים להתמודד עם המשמעות של האובדן. במובן מסוים, עצם העובדה שמדובר על נקודת אל חזור מסייעת לעבד, להתאבל, להיפרד (ואני לא מקלה ראש בשום צורה בעוצמת הכאב שיוצר האובדן).
אף אחד לא הכין אותי אף פעם לאפשרות שיגיע רגע אחד בחיי שבו אצטרך להיפרד מאמא שלי – בעודה בחיים.
אובדן מוחלט של אדם חי הוא בלתי נתפש.
אובדן מוחלט של אמא שעומדת מולך ונראית לכאורה בריאה לחלוטין הוא הזוי ובלתי ניתן לעיכול. זה כאב שמושך ומותח ומכווץ את שרירי הלב, לאורך ולרוחב ולעומק וללא הועיל. זה כאב חי ונושם בדיוק כמו שאמא שלי חיה ונושמת ונעלמת במחוזות המוח הננעל שלה.
בוקר קיצי אחד ביוני 2012 הגעתי אל הבית של אמא שלי כדי להעביר אותה דירה. לא מצאתי מינוח פשוט יותר כדי להקל עליה את המעבר למחלקת תשושי נפש בבית אבות. סיפרתי לה שהיא עוברת דירה.
העובדת הזרה שלה (השלישית במספר) הודיעה על עזיבה מהיום למחר. הצלחנו לגרור אותה שבוע וחצי. בזמן הזה חיפשנו כמו מוכי טירוף בית הולם לאמא שלנו, בית שידאג לה וישמור על הכבוד שלה, על הצלם שלה, על שארית החיים שיש בה. בית שבו לכל הפחות היא תוכל לחזור לחייך.
אחרי חיפושים אחר המקום שיענה על תנאי הסף הקשוחים שלנו (מה לעשות, זאת אמא שלי), מצאנו אחד שכזה, טובל בין עצים, בסביבה ירוקה, ההר הירוק כל ימות השנה יביט בה מהחדר החדש שלה. לפחות יהיה לה יפה בעיניים.
בוקר קיצי אחד הגעתי לארוז עם אמא שלי את החפצים שעוד אפשר לקחת וליצור מרחב קטן שמזכיר משהו מוכר וידוע לפחות בריח, לפחות בצבע, לפחות במגע.
נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. שקט באוטו. על מה היא חושבת, אני חוזרת ושואלת את עצמי שוב ושוב. לפתע חותכות את השקט במכונית שתי מילים והיא אומרת: "אני מודאגת" ואחריהן שתי מילים נוספות: "מה יהיה?".
ואני, בתגובה חוזרת ואומרת את המשפטים שכבר אמרתי הרבה פעמים הבוקר: "אמא אנחנו עוברות לדירה חדשה ואת תראי כמה יפה ונעים שם. בחרנו לך דירה הכי יפה שמצאנו עם אנשים נחמדים ומטפלים שיעזרו לך בכל מה שאת צריכה. מעכשיו את תוכלי רק ליהנות. את לא צריכה לדאוג יותר לשום דבר".
אלצהיימר מעוררת אותנו להתמודדות בכל מעגל חיים אפשרי. פרידה מהורה בעודו בחיים היא אחת ההתנסויות הקשות שפגשתי בתקופה האחרונה והיא כואבת מרגע שהתחילה ועד לרגע הזה שבו אני כותבת את המילים האלה. מעולם לא חלמתי שאעביר את אמא שלי למחלקה לתשושי נפש. מעולם לא דמיינתי שאמא שלי, היפה, המרשימה, המתוחכמת והכל כך עצמאית, תהפוך בגיל 63 לכלי ריק מתוכן ועמוס ברגשות שאין להם מוצא מילולי החוצה.
זה חוסר אונים, זה אובדן, זה כאב, זה עצב, וזה שוב כאב שעולה מעצם ההבנה העמוקה והידיעה: שאמא אף פעם לא תחזור ואין יותר אמא.
כשאמא שלי היתה בגילי, בת 43, היו לה ארבעה ילדים, את הגדולה (אותי) היא בדיוק חיתנה והבן הקטן שלה היה בן 9. היא לא יכלה לדמיין לעצמה שבעוד 20 שנה הדלתות ינעלו לא מבחוץ כי אם מבפנים.
הקלישאה "שהחיים קצרים וכדאי לחיות" הפכה להיות הבנה עמוקה שהכתה בי בכזו עוצמה עד שיצרה סדקים ובקעים חזקים גם בקייסי קולג'.
האם אני מסוגלת ללכת לישון כל לילה בידיעה שעשיתי את המקסימום כדי לממש ולמלא את הייעוד שלי ?
התשובה היחידה שהייתה לי באותה הרגע היתה : לא.
הכול סער מסביבי, היו רגעים של אלם, היו רגעים של עכירות, היו רגעים של משבר והיו רגעים של צלילות ובהירות.
ברגעים הצלולים האלה עלתה ההסכמה להיכנס לתהליך של חיפוש פאסיבי, להסכים להסתחרר עם המערבולת שפרצה אל העולם הרגשי שלי והתחילה לשטוף ולגעת בכל המעגלים המקיפים.
בתוך כל הכאב, בתוך כל המהומה הפנימית, תמיד שימשו הלקוחות של התוכניות הארוכות של קייסי קולג' עוגן בשבילי. הם היו קרן האור שעטפה אותי בחום של הבנה, קבלה ותמיכה.
הם הזכירו לי למה אני כאן, למה אני עושה את מה שאני עושה ולמה אני מחויבת ואפילו מצווה, לא להרפות מהחיפוש, לא להסכים להיקשר באזיקים של זהב אל אזור נוחות שאינו מאפשר לי להניח את הראש על הכרית מידי לילה ולומר: כן, אני במקסימום המימוש שלי.
אמא שלי, באין המילים שלה מובילה אותי לשלב הבא.
אני לא יודעת עדיין מה הוא, אין לי מושג איפה נמצא סוף החיפוש, אבל כבר נחשפו תחנות נוספות בדרך.
על התחנה הבאה וההבנות שהביאה איתה, אספר לך בפוסט הבא.
קרן יקרה,
הכתיבה שלך מבטאת תעצומות נפש (ויכולת הבעה) מדהימות. את נוגעת בנושא כאוב ביותר שהולך ומתעצם, אבל הוא מודחק לפינה רחוקה, כי כ"כ קשה להתמודד עימו.
את מהווה עבורי מקור השראה, ובודאי גם עבור הסובבים אותך.
חיבוק ענק.
ליאורה
תודה רבה ליאורה,
המילים שלך מחממות את הלב
ובוודאי שנותנות כוח להמשיך ולשתף ולעזור לאחרים
לעבד ולהתמודד עם מה שהם עוברים בחייהם שלהם..
קרן
[…] שיווקי לאתר תגובות אחרונות של גולשים ליאורה מאיר על על מה היא חושבתעל מה היא חושבת — הבלוג של Kc College על הטלטלה שיצרה סדקים […]
קרן יקרה
מעבר לכך שאת כותבת כל כך יפה רגשת אותי מאד במילותיך. על פניו כאשר הייתי חולפת על פניכן בטח הייתי קצת מקנאה – באמת יש לך אמא כל כך צעירה ואפשר לחוש כמה קרובות וחברות אתן.
ופתאום כרעם ביום בהיר לאבד את כל זה מאחורי דלת זכוכית שקופה אבל למעשה כל כך אטומה זה קשה.
במאמר הזה נתת אפשרות לאנשים להכיר עולם אחר ולאלו שהעולם הזה מוכר – עוד מקום להזדהות.
יעל
תודה רבה יעל 🙂
קרן יקרה.. הפוסט הזה טלטל אותי.. קודם כל בזכות הכתיבה שהופכת את הקריאה לקולחת, וכואבת. לפתע החיים נראים קצרים כל כך קצרים שיכולים להיגמר ברגע. פתאום נבהלתי כי כך זה כל כך אנושי.. להשליך את זה אלי, -אימך גדולה ממני רק בעשר שנים…
ואני החודש חתנתי את בני בן ה-23 . גם האירוע הזה וגם ההפקה שלנו בעכו (שלי ושל בת זוגתי -"IV כן או IVלא" שעוסקת בנשיות אנושיות וטיפולי פוריות- מונודרמה פרי עיטה ובביצועה המטלטל אותנו מעצם החשיפה ) דבר שהפך את החודש הזה- לאחד מחודשי הקייץ המוטרפים שחוויתי בחיי. ומשהו התפספס בדרך הזאת, ועלו כעסים – שהביאו למתחים, ופתאום הרגשתי שיש לי צורך לשלוח לבן שלי את הפוסט הזה שיקרא, כי חבל על הזמן שיש לנו עוד יחד.. לנו אבא ובן שגם רגעי שתיקה ביחד טובים הם מכעס על כל דבר של אי הסכמה..או מחשבה על אי הבנה- , שלא לדבר על אימי שאוחזת בכל כוחה בעצמאות, בביתה ולבד!
אז תודה לך.. שאת משתפת, ואשמח מאד לשתף גם אותכם ולהזמינכם להצגה בעכו (זה לא כל כך רחוק מפ"ח – בינימינה ברכבת)
ב-16 או ב-18 לאוגוסט ב-21:00 במרכז התיאטרון בעכו ויצמן 1.
דרך אגב הזכרתי לי את הספר "דרך האומן"… ונזכרתי בהעצמה והעוצמה שחוויתי בתקופה שכתבתי את דפי הבוקר ועשה לי את החשק לחזור…גם על זה תודה! מומלץ לכולם…
וסליחה שהתגוובה כמעט פלשה לממדי פוסט..
הי ירון,
כן, החוויה המרכזית שהחלה את כל התהליך אכן הייתה ההבנה שהחיים קצרים וזו ממש לא קלישאה….
כבר בפוסט הבא תוכל לקרוא את ההמשך שרק המחיש לי עוד יותר לעומק עד כמה הם קצרים ועד כמה
אנחנו מחוייבים לחיות את החיים בפול ווליום ובעיקר מתוך כוונה טהורה לממש את הייעוד שלנו
ולא להריץ עסקים כדי להתפרס או כדי לאסוף כמה שיותר כסף.
בכלל, בהמשך אני נוגעת גם במושג הצלחה ומה היא מסמלת בעבור כל אחד,
כי בימים האחרונים הבנתי שהצלחה כהצלחה – מתעתעת ומשנה אנשים או לפחות התנהגויות,
גם אם באופן זמני.
תודה על השיתוף העמוק, תודה על המילים הכנות, התגובה שלך יש בה בכדי לחזק אותי בדרך הזו.
קרן
נ.ב.
אנחנו נעשה את המירב להגיע להצגה 🙂 בכל זאת יש לנו זאטוטים….אהיה בקשר.
מחבקת אותך חזק, מנסה למצוא את המילים אבל הן כל כך קטנות ותפלות מול האנרגיה האמיתית שאת צריכה עכשיו.
סיימתי לקרוא את הפוסט ושלחתי מייל אוהב לאמא שלי שגרה כאן ממש לידי,
בת 62 ונראה לכולנו שזה כל כך מובן מאליו שהיא כאן מלאת חיים, עובדת, עוזרת, צועדת …
תודה על האומץ לפתוח, לחשוף ולחפש את התשובות בעצמך דרכנו.
חיבוק
קרן יקרה, בימים טרופים אלו יצא לנו לשוחח קצרות. אי שם במיילים. גם אני כמוך עוברת תקופה לא קלה עם אמא
ליבי-ליבי לך. אבל אצלנו יש אור בקצה הדרך הארוכה והמפותלת. שתתארך
תקופה לא מבוטלת.
את מרגשת אותי מאד בכתיבה שלך הקולחת,בכנות ובחשיפה.
את הצור האיתן עליו נשענתי ועדיין נשענת מכל בחינה עסקית.
מנטורית לכל דבר,נפש רגישה אך עם טאצ׳ עסקי.
עד שמצאתי ונחשפתי אליך קשה לי לחשוב על שינוי יעוד שלך.
נראה היה לי שאת פשוט בנויה לכך ואנחנו המשענת שלך
לא פחות מאשר את אלינו.
יחד עם זאת אני מבינה את הנקודה בה את נמצאת.
צריך לחשוב עליך. על המשפחה. על כך שצריך לחשוב
גם מחוץ למחויבות לשיגרה. להגשים עכשיו חלומות עתידיים.
חיבוק גדול ממני. אוהבת ומעריכה מאד
קרן יקרה
מילים אלו שלך , החזירו אותי לתקופה שבו איבדתי את אבי בעודו בחיים (כך במשך שנה וחודשיים).
זו היתה התקופה הקשה ביותר בחיים שלי .
אני מרגישה אותך בכל נימי הגוף שלי , יודעת עד כמה , תחושת חוסר האונים היא התחושה שמלווה ותלווה אותך מעתה והלאה.
את מעוררת השראה בכתיבה שלך, בנוכחות שלך מול המצב החדש הזה , ובתובנות שהבאת כאן.
אני מכירה אותך קצת מקורס האימון האישי שעברנו יחד , ויודעת שגם מפרק חיים מטלטל זה יש לך את היכולות והכלים לצמוח ולעבור לשלב הבא, כמו שציינת שאמא שלך באין המילים שלה מובילה אותך לשם.
מחבקת אותך באהבה
חיה
קרן,
תודה על השיתוף. העלית דמעות בעיני.
היות וכל אחד מאיתנו יכול להיקלע למקום בו את עומדת,
אני לפחות אמשיך לעקוב מקרוב.
ללא ספק את עוברת טלטלה רגשית שכל אחד אחר במקומך היה מרגיש. קשה לראות את אמא החזקה הופכת לפתע לחסרת אונים ומותר להרגיש רע ועצוב ואולי גם קצת חסרת מוטיבציה. כנכה פיזית מזה שנים רבות אני חיה בנדנדה רגשית של "מה יהיה מחר" ואין לי תשובה. ופעמים רבות קשה להמשיך ברוטינה הרגילה ולפעמים הגוף פשוט לא מאפשר את זה. אבל אני חשה שיש בתוכך כוחות נפש חזקים לחזור למקסימום שלך (שהוא גבוה משל רובינו) אם רק תתני לעצמך זמן לעכל את המצב לדעת שעשית הכל ושאולי לא הכל אבוד עם אימך -יש היום טיפולים לאלצהיימר . חזקי ואמצי קרן. יש לך את זה.
קרן
אם הנושא לא היה כל כך טעון הייתי יכולה לכתוב שנהנתי לקרוא…. בתור מישהי שעצרה כבר קמה פעמים בחיים לבדוק מחדש מה היעוד אני מתרגשת עבורך, אני קוראת לזה להתפרק לרמת המספרים הראשוניים. זה מפחיד ומרגש ובעיקר מאוד חי. החיים הם זה, הרגש הבלבול והעוצמה הרגשית הלא מרוככת הזאת. בהצלחה גדולה! מה שמצחיק שכבר חודש אני מסירה את עצמי מכל שווקי האינטרנט, המכתבים והמורים וכשקיבלתי את המכתב הייתי בדרך להסיר את כתובתי גם ממך. אני מצרה על הנסיבות אבל שמחה שלא הורדתי את עצמי מרשימת התפוצה שלך. מחכה לשמוע עוד ממך…. תודה על השיתוף
קרן יקרה
אמא שלך נוטעת רגליה בתשעים מעלות ומסתכלת קדימה. מנסה להבין לאן הדרך שלה לוקח אותה וברגליה אמרת לך ולה : אני פה. עדיין יציבה במה שיש לי כרגע
. זה הזמן שלכן יחד.
לקבל את מה שיש ועוד מעט ימוג, ליהנות זו מחברת זו כל עוד אפשרי.
להיפרד כל יום ולהתחבר מחדש כל יום.
זה מה שיש.
לקבל את הכאב.
קרן
כל הכבוד על האומץ להחשף.
ריגשת אותי ונגעת בליבי…..
תודה לך קרן, שיתוף כן ומרגש. יכולת העלאה על הכתב מחשבות, פחדים וכאבים. זה לא מובן מאליו. לא היכולת להישיר מבט אל הרגשות הכואבים, ולא הנכונות לשתף כך אחרים. תודה.
נגע מאוד לליבי. מקשיבה ולומדת.
אני בודקת עם עצמי האם יש ביכולתי קצת להאיר, לחמם את הלב, לחזק.
עולות בי רק מחשבות של איזון. לאפשר לכאב להיות ולא לאפשר לו להשתלט על החיים.
ולנסות לשמוח בכל חלקיק קטן אפשרי.
שבת שלום.
תודה על השיתוף.
חוסר האונים מול מציאות כואבת כל כך
המובע באופן כה רגיש
גרם לי להזדהות עם כאבך.
לא פשוטה ההתמודדות עם שיעור כזה.
מחזקת את ידייך
ומקווה איתך לטוב.
הי קרן,
נגעת בנקודה כואבת כל-כך!
זה לא שהחיים קצרים מידית זה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להכניס את "האבנים הגדולות" בחיינו מחרכך, את זה הבנתי בגיל צעיר יחסית בעודי אמא קריירסטית ל-3 זאטוטיות שחוץ מלעבוד ולגדל אותן שאפה גם להשלים לימודים אקדמאים….
האירוע שגרם לי להסתכל אחרת על העולם היה שילד מהגן של הבת שלי נדרס למוות ע"י ההסעה שבוע בלבד אחרי שהוא חגג יחד עם ביתי יום הולדת 4.
פתאום הבנתי ששום דבר לא בטוח, שלכל אחד יכול לקרות פתאום משהו לא צפוי, אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה. אז אחרי שבוע של כאב ואבל החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי בלי להצטער על אף יום בהם, לנסות ולחיות אותם במלואם בכל רגע נתון לפי הערכים החשובים בחיי: משפחה, אהבה, עזרה לזולת…
ברמה הפרקטית – הפסקתי ללמוד באותה תקופה ומאז ועד היום בכל פעם שיש לי התלבטות אם לעשות משהו כזה או אחר אני שואלת את עצמי אם עכשיו היו נגמרים חיי האם הייתי מצטערת על זה?
ישר כוח! כל משבר הוא נקודת צמיחה. הרבה אהבה אישה יקרה
הי קרן, הפוסט שלך מטלטל ומרגש כל כך.
פגשתי אותך בסדנה לאסטרטגיה שיווקית ומיד ראיתי את האומץ שלך.
מהמעט ששוחחנו הבנתי כמה את מוכנה להתנסות בחיים שלך, לשנות מצבים, לחוות ולהתבונן כל פעם מחדש
על המתרחש מבלי להיכנע לנוחות שבשגרה.
מתוך העומק הזה את מציפה נושא אישי וכאוב משלך שנוגע ומעורר מחשבה.
אני יודעת, שיש בך את הכוח שוב לחוות, להתנסות וכן, כדרכך, לעלות גם משם ולייצר משהו חדש עבור עצמך.
תודה, את כותבת נפלא!
חוה
קוראת רק לאחרונה… בכלל לא הגעתי מתחום השיווק, נכון לומר שהוא רחוק ממני באיזשהו מקום, אבל משהו באנושיות שבך, שמסביר כמה אנושי לשווק- וכמה ערכי זה יכול להיות, מדבר אלי ישר ללב. הכתיבה ותהליך הבירור האמיץ שלך מלמדים אותי שאדם הוא אדם , באשר ילך ובכל שיעסוק, אני מרגישה שיש פה פתח להתפתחות עצמתית, והשיתוף שלך, הנכונות לשתף בבלבול שבדרך, יתנו כח לעוד רבים ללכת בדרכך – ולהגיע לדרכם….כמובן. קבלתי הרבה השראה. מאחלת לך גדילה וצמיחה לשלב הבא.. וגם הרבה שמחה, מתוך כל הכאב העצום הזה. תודה.
הי קרן.
שמי שגית והתרגשתי מאד כי גם חמותי סובלת מדימנציה בגיל 65. אנחנו קרובות מאד וקשה לי לראותה במצב כזה כשעד לפני 4 שנים היו לנו שיחות נפש עמוקות והיום היא לא זוכרת את שם הרחוב בו היא גרה. גם אני נמצאת בשלב של חיפוש עצמי שהתחיל כשסבא שלי היה במצב לא טוב והשאלות החלו לצוץ…האם סבא שלי, בתקופה שעוד יכל לחשוב הרגיש שמיצא את חייו? האם אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לממש את יכולותי והתשובה הייתה לא! עזבתי את עבודתי וניסיתי המון דברים חדשים אך עדיין מרגישה שלא מצאתי את ייעודי בחיים. מזדהה עם כל מילה שלך בכתבה. אשמח אם תיצרי איתי קשר. שגית
קרן היקרה,
הקול שלך זה המילים שלך…
המילים שלך זה הכל מהנשמה שבך…
ואני… שקטונתי במילים…
רק אוסיף, שתמצאי את קרן האור שלך
שבת שלום,
אורית ברכיה
היי קרן, אצלנו במשפחה קרה דבר דומה, אנחנו עברנו כבר את כל התהליך. אכן אחת החוויות הקשות. חשוב לשמור על צלם אנוש של ההורה בכל מחיר.
בהצלחה בדרך הקשה שעוד מחכה לך
היי, מצטער – הקישור הזה לא שם בכוונה
קרן שלום!
דבריך נגעו לליבי מאוד.
אני יושב בשקט וחושב על קרוב משפחתי החולה באותה המחלה, רואה את המבט שבעיניו. את גופו הנח במקומו. את החי – לא חי.
ללא ספק אנו מוצאים את עצמנו לפעמים חסרים בכלים להתמודד עם מצבים רבים שהחיים מזמנים לנו, אך כשזה נוגע לקרובים לנו ביותר, זה קשה פי כמה וכמה.
אני רוצה לסיים במילים אופטימיות, אבל לא מוצא מה להגיד.
אולי משהו על הבחירות שעושה כל אחד ואחת מאיתנו בנסותו למצוא דרך להתמודד עם מה שהחיים מזמנים בדרכנו
אלון
קרן יקרה,
התרגשות גדולה הציפה אותי בקריאת דברייך הכנים, האותנטיים והאמיתיים כל כך, שיצאו לך מהלב, מה שלא כל כך אופייני תמיד במחוזותינו.
אני מלאת הערכה, התפעלות והתפעמות מעוצמתך הרגשית, מאומץ ליבך, מהאנושיות הרבה שיוצאת ממך ומהיכולת המדהימה שלך להתבטא ולנסח את הדברים בדרך מופלאה כזו.
הגדולה שלך גם מתבטאת ביכולת המיוחדת שלך להיות באזור של חוסר הוודאות, במקום שהתשובה עוד לא הגיעה ולחכות לה עם עצב, כאב וחשש. זה ממש לא פשוט!!! זה אכן קשה ביותר להיפרד מהורה בעודו בחיים.
אין לי ספק שתעצומות הנפש שלך, יכולת ההתבוננות העמוקה שלך על עצמך, על אמך, על מה שאת עושה ובכלל על החיים והדרך האמיצה שאת הולכת בה, יביאו לך את התשובה הנכונה לך ביותר.
חיזקי ואמצי!!
שולחת לך חיבוק גדול
אריאלה
קרן היקרה,
את חיינו אנחנו מתחילים בזרעות האוהבות של אמא. אנחנו באים לעולם חסרי אונים ואמא מקבלת אותנו בשמחה כפי שאנחנו. עוטפת אותנו, מעניקה ושומרת. ממלא את כל צרכינו. כאשר אנו צומחים והופכים ילדים אנחנו מתחילים לפתח זהות אישית ורוצים להתנסות בעצמנו באתגרי החיים. אמא עדין מגוננת, נותנת עיצה ומכוונת ואנו לא תמיד מקשיבים. אם הזמן הופכים להיות בוגרים עכשיו אנחנו מתחילים להראות לאמא שיש עוד דרך, מלמדים אותה להתמודד עם אתגרי החיים. לאט לאט אמא מתבגרת ועכשיו היא חסרת אונים. אנחנו עוזרים לה, מטפלים ותומכים.
כל המצבים הם קשת רחבה של אהבה. אהבה של נתינה וגם אהבה של קבלה לאט לאט היא מתפתחת לאהבה ללא תנאי. כמו בהתחלה רק הפעם אנחנו מקבלים אותה כפי שהיא ללא ביקורת. היום אמי בת 80 ואני מקבלת אותה כפי שהיא ואני גם אמא לילדי שגם מולם היחסים תופסים גוונים שונים של אהבה.
קרן יקרה,
איתך בכאבך הגדול ובעיקר התיסכול הגדול.
מתוך דבריך וכתיבתך אני מזהה כאן אשה עם יכולות ועוצמות נפשיות ברמה הגבוהה ביותר.
אלוהים נותן לנו בחיים התמודדויות שלפעמים נראות לנו כבלתי אפשריות, לא צודקות, שזורקות אותנו למחוזות שלא ידענו שנצטרך לחיות בהן אך הן תמיד ניתנות למי שיכול להתמודד איתם.
אמא שלך, על יופייה וצעירותה חיה על פי המסלול שבחרה לעצמה, וגם את נמצאת שם וגם את בחרת מתישהו את המסלול הצמוד
הזה לסרט של אמא שלך, לשתיכן יש את ההזדמנות לחוות את הקירבה ממקום אחר, ממקום של שקט, אולי בילבול,חוסר אונים,
ועדיין לשמוח ולהינות מהקירבה ביניכן ומהיחסים שהתהפכו, את עכשיו האמא והיא הפכה לילדה שלך. קשה כשם שזה, עדיין
ניתן למצוא את השימחה והתועלת שבמצב, ועצם הידיעה שזו היתה בחירתכן מראש, הבחירה הרוחית שלכן, זה מנחם כי יש כאן
סגירת מעגל קרמתי, סדר כזה שהנשמה העליונה שלכן בחרה עבורכן ואתן כאן כדי להתמודד.
אני מחזקת את ידיך ומלטפת את ליבך הכואב, ומעבר לריגוש העצום בכתיבתך אני עדיין נהניית מכתיבה מעולה שלא פוגשים כל יום.
חשוב מאוד שתמשיכי בכתיבה שלך ככר לריפוי לבבך וגם כדי להזכיר לנו הקוראים את הפרופורציות בחיים.
קרן יקרה,
אנחנו לא מכירות, אני רק קוראת את המיילים שלך ואת המאמרים. מאוד ריגשת אותי בדברייך שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב. תודה על השיתוף. ההסכמה להיות באי-הוודאות היא פתח להמון מציאות והזדמנויות. הכתיבה היא אכן כלי נהדר שאני מרבה להשתמש בו, אבל רק ביני לביני. האומץ לחשוף הוא שלך ועל כך אני מוקירה אותך.
חזקי ואמצי
סיגל
קרן יקרה מאד
עם שם כמו שלך – קרן – טוב לך שתזכרי בכל רגע את יכולתך לחדור את החושך ולהאיר כל פינה ומפגש חשוכים
אצל אמך באהבתך הרבה אליה, ואצלך, בחיפושייך אחרי מש-מהות.
תהיי שם, רגישה וקשובה לאמך, לך ולקיים ומתהווה ביניכן.
חזקי, אמצי והתעצמי כל הדרך.
שרון
הי קרן,
גם אותי , כמו שאר הקוראים , ריגשת מאוד.
מצאתי את עצמי , ב11בלילה , מתקשרת לאמא שלי, שואלת לשלומה..
לא שלא דיברנו היום, אך היא בת שמונים. פעילה ותוססת.. ופתאום נבהלתי..
לא שלא ידעתי שהכל זמני , וזמנינו המשותף אוזל , אך הזכרת לי וגרמת לי לדבר איתה שוב..
אני כותבת לך שורות אלה ושואלת את עצמי , מה אני רוצה שנעשה יחד? מה אני רוצה שתספר לי שאם לא אשאל אולי יהיה מאוחר מדי בעוד כמה שנים..
תודה לך על השיתוף , החזרת אותי לפרופורציות של מה חשוב ומה יכול לחמוק מחיי בין רגע.
החיים האלה מלאי הפתעות, כל אחד עם הסיפור שלו , נפגש ומתמודד עם מצבים הזויים / מסוייטים / התרסקויות ורגעי שיא..
אין ספק שאני מתחברת אלייך יותר במקום הזה , שבו את משתפת את עולמך הפנימי , מתחברת לרגש וחושפת חולשות / פחדים / צער.. הכתיבה שלך מרתקת , ואני רואה אותך כמו כלום כותבת רבי מכר , מרצה ומעוררת השראה להמון אנשים.
תהא דרכך אשר תהא , כולנו באמצע הסרט של חיינו..
מי שמעז , יוצא מאיזור הנוחות, קורים לו דברים חדשים ומעניינים , מי שלא , רק יצר על כך בערוב ימיו , שלא מיצה את חייו ותחושת הפספוס כואבת.
אני מעודדת אותך להתנסות, את תצליחי בכל אשר תבחרי לפנות, יש לך לא מעט מתנות שקיבלת בבואך לעולם .. את רהוטה ומרתקת , יש לך יכולת לארוז את המחשבות שלך ולהגיש אותן בצורה שמכניסה את הקורא לתוך הראש שלך , את יודעת לתכנן ולבנות את מה שאת רוצה ולכן יהיה מרתק לראות לאן תפני..
מאחלת לך הצלחה
אלונה
היי קרן,
הנטיה שלי היא לדבר ישירות וזה מה שרציתי לכתוב לך: תתקשרי אלי…
אבל ביקשת תגובות למטה,
אז בחרתי לכתוב כמה משפטים, אולי להצליח לתת לך כיוון.
אם הדברים שאני כותבת קשים לך,
את יכולה להפסיק לקרוא או למחוק – מה שמשרת אותך.
התהליך שאת עוברת עם אימא הוא מהקשים שאנחנו מתמודדים איתם לאורך החיים:
את חווה יותר מאשר אובדן של אימך,
את מקבלת תזכורת לאריעיות של חיינו כאן.
זה מכניס המון דברים לפרופורציות אחרות.
החיים שתמיד הרגישו אינסופיים נראים פתאום קצרים בהרבה.
סיפרת על נסיעתך עם אימא, בדרך לבית החדש.
תהית מה היא חושבת, בכית, היית מתוסכלת מחוסר היכולת ליצור דיאלוג.
אימא שלך שם, ברמה כלשהי.
התקשורת שלה שונה, וזה דורש ממך הקשבה אחרת.
ביקרתי היום קרובת משפחה.
היא בקושי מתקשרת ולא תמיד מזהה אנשים.
אני רואה אותה לעיתים רחוקות אבל תמיד מקפידה לשבת איתה כמה דקות, כשאני מבקרת בבית המשפחה.
כשנגשתי אליה היום אמרה לה בתה: זו נאוה, את יודעת מי זו?
תשובה: בטח! היא תמיד מזהה אותי, כי אני נגשת אליה אחרת.
שתיקה.
היא התבוננה בעיני, ואני בשלה.
הבת איבדה סבלנות: כלום לא קורה: 'אימא, נאוה באה לראותך אותך! נאוה דברי אליה…'
ואני: אנחנו מדברות. נגעתי בזרועה וליטפתי. המבט הרך של עיניה שלח אלי אהבה וקיבל את שלי.
אני מקפידה לומר: אני אוהבת אותך – לפחות פעם אחת. לא צריך לומר יותר.
שבי ליד אימא שלך. היי נוכחת ברגע, בהווה והתחברי אליה לחלוטין.
התחברי אליה עכשיו, לא לזיכרון של מי שהיא.
החזיקי בידה או געי בה ברכות.
עכשיו פשוט תהיי.
חייכי אליה ואל עצמך.
התחברי לכל מה שאת אוהבת בה, התחברי לכל הטוב שהיא הביאה לחייך.
עולה בכי? את מחוברת לאובדן.
חיבור לאימא שלך יכול רק למלא אותך שמחה ואהבה.
יציפו אותך דברים.
דברי אותם.
השמיעי לה שירים,
כאלו שהיא אוהבת, כאלו שיש להם עבורך משמעות שקשורה אליה או לעצמך.
אם את רוצה להתייעץ איתה,
שבי לידה, מחוברת אל עיניה או למגע שלה בידייך,
פרסי לפניה את ההתלבטות והקשיבי.
יתכן שהיא תאמר פתאום מילה,
יתכן שהתשובות יבואו מבפנים.
דרך מגע, דרך מבט, דרך תמונות שעולות בראשך
או זכרונות שלא תמיד ברור למה הם שם.
מה שהיא אומרת, תמיד יש לו משמעות,
לא בהכרח זו שאת יכולה להבין בשפה הרגילה.
לפעמים, היא אמרה מילים מסוימות והתכוונה לאחרות.
הקשיבי מהלב ומהבטן. תבונה שכלית לא תועיל כאן.
מקווה שמילים אלו יתנו לך חוויה אחרת איתה,
חוויה של שמחה.
כל זמן שהיא במימד הזה, הרבי בחוויות כאלה.
ובמימד אחר:
יש אנשים שלא מדברים איתי כשאני מדברת כך,
אז את יכולה לעצור כאן או להמשיך.
אימא שלך סיימה את חלקה הפעיל במימד הזה.
חשוב לשחרר אותה (זה יקצר את הסבל של הנשמה).
שחרור נעשה מתוך אהבה, שמחה הבנה שהמהות נשארת, גם כשהגוף עוזב.
מישהו מחזיק אותה כאן. מישהו שהיא מרגישה שלא ניתן לעוזבו לבד.
האם זו את? מישהו מאחייך? האם אבא עוד איתכם?
אני מאחלת לך שתזכי לתקשר איתה באותם מימדים פנימיים (או עליונים),
יש בתקשורת הזו מתנה גדולה, משהו שלא ניתן להעביר במילים.
נאוה פרנס, ענקית
מלווה בתהליכי חיים
קרן, נתקלתי בפוסט שלך במקרה ושמא יש שיגידו שאין מקריות….
בימים אלה אני חווה את אותה החוויה שלך,
במלוא עוצמתה וטלטלתה העצומה
אני מכינה סדרת סרטים בנושא והחלטתי אפילו להעלות עם אמא שלי במצבה תוכנית טלוייזיה באינטרנט על מנת לתת נקודות מבט נוספות למצב. רק מה? לא היה לי זמן…פרצוף…אנרגיות…
תבחרי את המועדף
עוד אעשה את זה
אין שום דבר שיכול להכין אותנו לזה
אז, אני מציעה את עצמי כקבוצת תמיכה ומידע
וגם שולחת חיבוק חם לכל המגיבים עם סיפורי החיים המרגשים עד דמעות
כיוון שאין לנו יכולת לשנות את המציאות
אנחנו יכולים להשפיע רק על איך שאנחנו תופסים אותה
אני עוסקת בין השאר, באימון לשינוי ובפיתוח חשיבה יצירתית (מי שקרא את לחשוב כמו זברה בהוצאת עם עובד)
ומאמינה שכיוון שאף גורם אינו מתייעץ איתנו או מאפשר לנו להשפיע על הסרט (של מהלך החיים שלנו ושל היקרים לנו)
הדבר היחיד שאנחנו יכולים זה להשפיע על איך אנחנו מרגישים ופועלים
ולכן אני מורידה את הכובע על היוזמה שלך
ועל התגובות האמיצות של המגיבים לפני ואחרי
באהבה רבה,
שרי בראל
0546460144
קרן יקרה ואהובה,
כמה מתנות את נותנת באומץ הזה שלך גם להרגיש, גם לעשות את הדרך וגם לשתף בה את כולם.
בעיני זה כשלעצמו כנראה חלק מהייעוד שלך אותו את מדייקת בימים אלה.
תודה ענקית לך על מי שאת עבור העולם,
ותודה מיוחדת על כך שאני זוכה להיות חלק מהדרך שאת עושה ממש עכשיו.
לכבוד ולעונג גדול הוא לי.
מחבקת אותך וממשיכה להיות לך ואיתך,
אוהבת ומאוד מעריכה,
ליאה.
הי קרן,
מדהים. הכל. הפתיחות,השיתוף,הנושא,חיפוש הדרך המתמיד.
קראתי בלי נשימה כמעט, התרגשתי,קצת נבהלתיי ובעיקר הערכתי מאד ואני רוצה להמשיך לקרוא.
פעם אמרה לי מישהי : וואו,רותי,לא הכרתי אותך ככה. הבנתי שלא הכירה אותי בכלל,לא רק ככה.
וכך בדיוק אני מרגישה כעת כלפייך.
שמרי על חיוך ואני סומכת עלייך ולגמרי בטוחה שתמצאי. מה שנכון שיגיע.
רותי כרמי
מבשלים ספרים
קרן יקרה!
שתי מילים שנשמעות בנאליות וחוזרות על עצמן…אבל עוצמתיות וכנות!
אין לי מילים ומצד שני אני מרגישה מוצפת במילים שאני רוצה לחלוק איתך, בעיקר על ההחלטה לחלוק – בעיניי זו החלטה אמיצה ונהדרת שעושה אותך אישה כל כך מיוחדת.
דיברתי על ההתרגשות שבעשייה, על הברק בעיניים ועל ההתחלות החדשות – כל אחת מהמילים טלטלה אותי למקום אחר.
אני יודעת שאעקוב אחרי הפוסטים שלך ולו רק כדי לשאוב ממך את האומץ, לעשות ולשנות.
את אישה מיוחדת ועוצמתית – תמיד ידעתי.
אוהבת אותך,
דורית
קרן
אני עוקבת אחרייך כבר זמן מה ומאוד מתחברת לתכנים שלך גם ה"רגילים" מהפעם הראשונה שקראתי דברים שלך זיהיתי את המעבר שלך וזה מה שגורם לי להתחבר לאנשים…
אני מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת וחושבת שזו זכות לעצור ולשאול את עצמנו לאן הלאה? גם אני שואלת את השאלה הזו ולאחרונה הרבה מאוד. עבורי זו שאלה שמביאה עימה גם הרבה קושי ,פחדים, אי וודאות אבל ברגעים שאני צלולה אני לגמרי יכולה לראות את הזכות שבה, בהסתכלות אחורה בכל הרגעים בחיים שלי שבהם צללתי אליה באופן רציני הגעתי למחוזות נפלאים בסופו של דבר זה היה לא פשוט,מפחיד אבל שווה!!!
ממש אשמח לשמוע על המסע שלך שמן הסתם יעזור לי בשלי. גם מאוד התחברתי לבחירה שלך לעצור ולחכות לראות מה יעלה ולא ישר לקפוץ לעשייה שמתחילה לנוע לעבר המה הלאה,שאנחנו עדיין לא יודעים מהו.
המון בהצלחה ומבחינתי אין ספק שכתיבת הפוסטים הללו הם חלק מהייעוד שלך ואני בטוחה שישפיעו על אנשים רבים
ורד
קרן יקרה,
אמי חלתה בגיל 40 במחלה קשה, הבריאה והמחלה חזרה לאחר 17 שנה בערך סעדתי אותה מספר שנים ואז היא נפטרה בגיל 54. כשהיא חלתה הייתי בת 18-19 כשהיא נפטרה הייתי בערך בת 33. הרגשתי ברת מזל שהייתה לי אמא עד גיל 33 כי לפי דעת הרופאים היא הייתה אמורה למות תוך שנתיים מרגע פרוץ המחלה הראשונה. אחי הקטן איבד אותה כשהיה בן 26. ההתמודדות עם המחלה הפכה אותי לאדם שונה… אני מאוד מודעת לשבריריות של החיים. זה די מפחיד להיות מודעים לעובדה שכל הדבר המדהים הזה שנקרא אדם זה בעצם מין צעצוע כל כך שביר שיכול להשתבש כל כך בקלות בכל כך הרבה נסיבות. אני מודעת לזה בכל שניה ושניה, אלמלי מחלתה של אמי כל עולמי הנפשי היה שונה. בסך הכל כולנו מגבשים את עצמנו ביחס לדברים שקורים לנו. אני מתארת לעצמי שמחלתה של אימך זה מאורע קריטי בחיים שלך שדורש ממך לגבש לעצמך תפיסת עולם חדשה לנוכח המציאות החדשה. מדובר במציאות שהיא חדשה לך אך מוכרת וידועה להרבה אנשים אחרים. את יכולה לקרוא סיפורי חיים של אנשים שנקלעו בדיוק למצב שלך כדי ללמוד מהם איך להתמודד. הדיסק של רונה קינן נכתב לאביה בעקבות המחלה שלו. דיסק שאני מאוד אוהבת ומאוד דיבר אלי. יש שם באחד השירים שורה כזאת: "אז לא ידענו מה החיים מכינים לנו." כשאמא שלי בכתה שהיא הולכת למות אמרתי לה: אבל אמא כולנו הולכים למות, אף אחד לא ישאר פה לנצח. אז היא אמרה לי שהיא חושבת שטעם החיים זה שאחנו כן מאמינים שנישאר פה לנצח. כשהיינו שואלים את הרופאים בבית החולים מה הולך לקרות הם אמרו לנו: אל תסתכלו קדימה… תחשבו רק על היום, תנסו לפתור דברים בצורה נקודתית. אימצתי את הגישה הזאת והסתכלתי רק על היום וכך הצלחתי לעבור את התקופה המאוד קשה. היו בה רגעים קשים יותר וגם תקופה של החלמה מחודשת ושוב קושי והמוות שהגיע בעקבותיו.
מאחלת לך הרבה כוחות נפש להתמודד עם המציאות החדשה בדרך הטובה ביותר שאת מסוגלת לה.
קרן יקרה- נחשפתי לאתר שלך ולידע שאת מעבירה רק לפני כשבוע, אז הפוסט הזה השאיר אותי טיפה בהלם…
את כותבת כל כך קרוב ונוגע ללב…
כשהפוסט שלך הגיע אליי, זה היה כמה שעות לאחר שנודע לי שאבא של חברת ילדות קרובה מאוד נפטר במפתיע, והיא קיבלה את ההודעה באמצע הלילה במלון, בעיצומה של חופשת קיץ משפחתית.
ותוך כדי קריאה כל הזמן הדהדו לי המחשבות עליה, על איך זה מרגיש שלוקחים לך את האדם הכי קרוב אליך ולא משאירים לך אפילו רגע להיפרד ממנו ולהבין מה קורה.
ואת עוברת משהו שהוא בלתי ניתן לתיאור, ועדיין מצליחה לתאר את זה במילים כל כך מדוייקות- "להיפרד מאמא שלי – בעודה בחיים"- הגדרה כל כך קולעת, וזה פשוט בלתי נתפס.
אני מקווה שהמילים והשיתוף עוזרים לך קצת להקל את המעמסה.
שולחת לך חיבוק וחיזוק- נראה לי שאת עושה דרך מאוד משמעותית ומצמיחה. אז חזקי ואמצי!!
קרן יקרה שלי בדמעות אני מחבקת אותך אל ליבי !!!!
לו הייתה לי כתובתך הפרטית ,היית מוצאת אותי בפתח דלת ביתך בתוך שעות ספורות,נכונה לשמש לך כתף חמה אוהבת חזקה מחזקת ואמיצה !!
אני מניחה שלא אוכל לומר לך את כול שארצה ,ב "ריבוע" התגובות… אך אני אנסה ,בידיעה שתבונתך ,כפי שנתפסה בעיניי ,במשך זמן היכרותנו הוירטואלית.. תעשה את שלה.
הכותרת של המייל שלך , זו שהזמינה אותי לפתוח ולקרוא אותו ,לקח אותי אחורה לשנת 2006 אז ליוויתי את אחי הצעיר [43] שחלה בסרטן ריאה.
באותה עת,היה בבעלותי עסק לייצור תכשיטי יוקרה בנישה מאד ספציפית[אז לא הכרתי את נושא הבידול 🙂 ,רק ידעתי שלא אוכל לעשות הכול ובחרתי בתחום שאיש בענף לא מתמחה בו בלעדית].
העסק פרח ושגשג במשך כשני עשורים ..עד לידיעה שבועז אחי נמצא על דרך שאין חזרה ממנה..!!
בועז מאד רצה לחיות ,הביע והתנהג כך ,כמעט ,לאורך כול תקופת מחלתו . לא ארחיב כאן על אישיותו יוצאת הדופן ,אך אציין שהיה מוקף תמיד[!!!] בחברים שאהבו אותו ומענו לקבל את גזירת הגורל!! גם הרופאים שלו ביקרו אותו אחרי שעות העבודה..
בערב פסח קיבלתי את הידיעה הכי…על מצב בריאותו של בועז .
מידי שנה ,בשבועות שלפני פסח ידינו היו עמוסות בעבודה ..סחרחורת …
במיידית העברתי את כול ההזמנות לקולגה חיפאי שמסוגל לבצע עבודה טובה [יחד עם העובדים שלי..], והפניתי את כולי לעניין אחי.
סיפור המעשה מורכב מלא מעט פרטים שאין זה המקום לפרוט אותם, החשובה ביותר ברור היה לאחותי ולי שחיינו בתקופה הקרובה משתנים וכול זמננו והמשאבים הכרוכים בכך מוקדשים להארכת החיים של בועז.
עברנו לגור יחד בביתה של אחותי ומנענו בכול דרך את שהייתו של בועז בבית החולים [כך הוא רצה!].
בצד הסבל ,זו הייתה תקופה יפיפייה [מוזר לי לכתוב את זה ולך ,אני מניחה,מוזר מן הסתם ,לקרוא מן הגדרה שכזו..].
את העסק שלי סגרתי ,מרצון,בסוף שנת 2006 ושהייתי עם אחי במשך שנה וחצי ,עד נשימתו האחרונה.
ההחלטות שלקחתי נבעו בעיקר מהידיעה שמחלתו של אחי היא כרטיס לכיוון אחד. ידעתי שאני לא רוצה להפסיד יום אחד מהחיים שנותרו לו לחיות..!
אחותי,נכון לעת הבשורה המרה ,הייתה בעל חנות חדשה חדשה שאחי והיא עיצבו יחדיו -חנות בת חודש! גם היא נערכה לצורת החיים החדשה שלנו בצורה מאד יצירתית ! אני מניחה שלה היה קשה יותר כיוון שחלק מילדיה היו צעירים יותר יחסית לשלי.
המשפחות הפרטיות שלנו תמכו בהחלטותינו ואפשרו לנו בכך לעמוד בשתי ההחלטות – להאריך את חייו של אחינו ולשהות במחיצתו כמה שיותר . רק לאחר לכתו של בועז הבנו בעצם עד כמה אנחנו מבורכות .הצלחנו להקים משפחות נהדרות [זו שעת מבחן…] . גם הדוגמא ששימשנו לילדינו אינה "הולכת ברגל "..
קרן יקרה, מה בעצם אני רוצה לומר לך דרך הסיפור האישי שלי ??
עשי את הדבר שאת מוצאת כי ימצה את רגשותייך כלפי אמא וישאיר אותך שלמה עם עצמך.
את זקוקה לעוד שבוע או שבועיים או יותר… קחי את הדרוש לך .
מעבר לחובת ילד הורה שמוטלת עלייך ,ישנה גם קרן ומה היא מרגישה שהיא רוצה לעשות בעניין הספציפי הזה מעבר לחובה ,כאמור .
אני יכולה להוסיף עוד מילה שאולי תגרע אולי תבלבל ..אולי אני לא יודעת מה ?
בסופו של דבר ,את תדעי מה לעשות.
אם הדרך שלך לעשיית סדר בנפשך ,היא דרך השיתוף,כפי שבחרת לעשות –מצוין! תביטי כמה אהבה קיבלת …זה לא פשוט …גם את כזו שמחלקת אהבה בנדיבות אפילו דרך מאמרים מקצועיים :))
אני מקווה שמשפחתך תהיה איתך בכול דרך שתבחרי.
אותי ,יש לך !! לא בחסד , בזכות !!
אני מחבקת אותך אל ליבי ומאחלת לך את שאת מאחלת לעצמך!
שלך, ליא
קרן יקרה, אין לי מילים שיכולות להקל.
מקווה שהכתיבה מקלה עליך ולו במעט.
תודה על השיתוף המרגש והקשה.
קרן היקרה,
נפרדתי מאמא שלי לפני 8 חודשים.
היא היתה מבוגרת ( מעל 87)ובצלילות וציניות פולנית אופיינית ביקשה את נפשה למות.
ואנחנו, אחרי שטיפלנו ודאגנו ונפרדנו גם שחררנו אותה לדרכה.
ובכל זאת, הפרידה קשה והגעגוע.
ואפשר לאמור שלא חזרתי לעבוד , להתנהג ולהתנהל אותו דבר.
יש את כל השנים שאמא שלי היתה איתי ויש את התקופה שאחרי.
אני כל כך מזדהה עם כאבך, עם הדילמות הכואבות ועם התחושה העמוקה שמשהו מהותי מאד השתנה.
אבל, אני מרגישה במילותייך שמכאן תוכלי רק לצמוח .
כל הזמן את בנתינה גדולה ורהוטה בתחומך.
אולי תשני כיוון, אולי תשני דרך
ואני בטוחה שהנתינה רק תגדל עוד יותר!
רק קחי נשימה עמוקה ( או שתיים, או מאתיים או מליוניים)
ותני לעצמך את הזמן.
הרי, אמך עדייו כאן וזה מצב שיכול להימשך עוד זמן רב.
בני לעצמך סדר עדיפויות חדש, סדר עולמי חדש וצפי להרבה טוב. זה יגיע!
קרן, את זן נדיר.
תודה על מה שאת עושה כאן.
בשבילי, מה שכתבת מראה לי שוב שיש רגעים של אפור ושחור ולא ברור.
ושזה בסדר לתת לגל לעבור ולהשאר באי ודאות.
אני מעריך את היכולת הזו, ומקווה שתשאבי כוח מהתגובות ומהחיבוק שאת מקבלת כאן.
שולח חיבוק,
ארי
אנשים יקרים, יקרים מאוד,
אני קוראת ונדהמת ומתרגשת ונדהמת ושוב מתרגשת מחיבוק הענק שקיבלתי מכם
מהאהבה, התמיכה, השיתופים, הלמידה (שלי)
הכול הכמויות כל כך גדולות.
אני משתוקקת לענות לכל אחד ואחת ולהחזיר לכם תשומת לב אישית
אלא שאני צריכה בעבור זה יום עבודה שלם 🙁
אני מקווה שאצליח לפנות את הזמן הדרוש לכך
ואם לא הגבתי זה רק בגלל הצפיפות של המשימות ולא בגלל
חוסר רצון או איכפתיות או תשומת לב
אין לי מילים להודות לכם
ואין לי מילים לתאר את החוויה הרגשית שגרמתם לי בימים האחרונים
תודה רבה – זה כל מה שיש לי בעברית
אבל לא כל מה שאני באמת חווה
קרן
[…] לפוסט הקודם : על מה היא חושבת מופיע בקטגוריות:בנימה אישית
קרן,
זה באמת פוסט ותגובות מדהימים, אם תעני לכל אחד זה כבר יהיה ספר.
ראיתי את הקישור הזה באינטרנט ומיד חשבתי שכדאי לפרסם אותו פה.
אני לא מתמצאת אך נראה מעורר תקווה להצלחה בטיפול באלצהיימר.
זה הקישור:
http://www.neuronixmedical.com/neuroAD/neuroad-2/
בריאות לכולנו.
נאוה.
תודה רבה נאווה 🙂 אני באמת מגיעה מאוחר מידי להגיב לכולם, בעיקר כי פספסתי די הרבה מהתגובות עם הזמן.. אסתכל בקישור ואראה אם יש שם מקום לפרסום
דמעות.
תודה על השיתוף.
[…] המשמעותיות שהתגלתה לי היא שהביטוי הנוכחי של "ה-הצלחה" של קייסי קולג', אין בה בכדי להעיר את הענק שבתוכי, אין בה בכדי להעיר את […]
הלב מתכווץ למחשבה על השקט הזה שבמכונית, על הנסיעה שממנה אין לאן לחזור, על הסופיות של הצעד הכואב ועל נטל המועקה שמתלווה לכל מה שעובר עלייך, עליה?, על המשפחה… אין דרך אחרת, לדעתי, להתמודד עם סיטואציה כל כך טעונה ומורכבת רגשית מאשר לקבל ולהרפות. ואת זה את יודעת לעשות כל כך טוב קרן יקרה. שולחת חיבוק אוהב.
תודה איריס על החיבוק, וההבנה וההשתתפות והרגישות. תודה רבה