מתי יבוא הסוף לחיפוש הזה?

גם הסבלנות המיוחדת שגייסתי לתקופה הזו
מתחילה לאבד את הסבלנות שלה.
מה אני רוצה לעצמי?
מה יעשה לי שמח אם אראה אותו מתממש ומתרומם כמו פיניקס ?

בפוסט הראשון כתבתי שאחת התובנות המשמעותיות שהתגלתה לי היא שהביטוי הנוכחי של
"ה-הצלחה" של קייסי קולג', אין בה בכדי להעיר את הענק שבתוכי, אין בה בכדי להעיר את התשוקה לפעולה.

ככל שנוקפים הימים, הפער הזה בין החוויה הרגשית – אישית – אנרגטית לבין ההצלחה העסקית הפך להיות מוחשי יותר וככל שהוא הפך להיות מובחן ומוחשי יותר כך גם התעצמה בי ההכרה שהשינוי שצריך לקרות (פשוט כי אני לא רוצה להמשיך להתעורר בבוקר בלי לרצון לעבוד בחברה שלי) קשור לעבודה שאני אעשה עם העובדה שהתגלתה לי : אין לי באמת מטרה.

קשה לי להודות באמת ואני שמה לב, איך אני לא נותנת למילים לזרום לי מקצות האצבעות על המקלדת. קשה לי להודות באמת ביני לבין עצמי ובטח שביני לבין העולם ואני רואה את עצירות הביניים בין מילה למילה.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומגייסת את הידיעה שאני חייבת את זה לעצמי ואומרת את זה בקול רם: 3 שנים הקמתי עסק והצעדתי אותו להצלחה כשמטרת העל שלי הייתה סוכריה מנצנצת, משובחת, אבל מטעה. שוב מבחן הסוכרייה אבל הפעם בקורס למתקדמים . הקמתי את קייסי קולג' מתוך האבולוציה ההישרדותית שלי כאמא. נשאבתי אל העסק הזה, פיתחתי את העסק הזה והצמדתי אליו חזון (שלא נכתב מבראשית) כדי להסביר בעיקר לעצמי "מה אני עושה כאן". לפני שהקמתי את קייסי קולג' עסקתי באימון אישי והיו אחרי 200 שעות אימון. נטשתי את האימון לטובת לימוד שיווק באינטרנט ופתאום נולד לי עסק חדש לחלוטין.

חוץ מההבנה "שאין לי מטרה" והכבדות שההבנה הזו מייצרת לי בסרעפת לא משתחררת – אני תקועה ללא תשובות.
כן, הסכמתי לחפש, כן הסכמתי לנוח, כן הסכמתי להיות באי וודאות ולראות מה מתגלה אבל לא – לא מתאים לי להתנהל בחיים האלה בלי מטרה וכשזה קשור לעסקים, מאוד לא נכון לי להוביל עסק שאין לו או אין לי בתוכו מטרה, מטרה משמעותית.

ערב אחד במקלחת (אגב, שם המים שוטפים ממני את כל מה שלא דרוש ומיותר ושם מגיעות אלי ההבנות הבהירות והחדות ביותר) עלתה בי השאלה : מה כן נחשב מטרה בשבילך ? האם: "להצליח מאוד" או "ליצור רווחה כלכלית למשפחה שלי" או פשוט "להרוויח הרבה כסף כדי שאוכל לעשות מה שאני רוצה בלי לחשוב על הצורך לפרנס" או…
פתאום שמתי לב שכל מטרה כזו שהופיעה לי בראש, היה לה ביטוי חומרי, ביטוי של כסף, של אמצעים, של סטטוס. כל מטרה כזו חיברה אותי אל החומר בקיום הזה אבל לא היה בה מספיק מן הרוח.

בעוד אני כותבת את השורות האלה אני מבינה שבמעלה הספירלה, העברתי את השנים האחרונות בחוויה גשמית – חומרית מקבילה לזו שהייתה לי בתקופת ההיי-טק רק בגירסה משודרגת. בדומה לאותה תקופה בהיי-טק – בה לא היה לי כל קשר לעולם הרוח' –  בשנים האחרונות האלה, מאז לידת בני הבכור, התרחקתי מעולם הרוח למרות שפתח בפניי את דלתותיו, חיבק אותי בחום בזרועותיו ולימד אותי לא לפחד, לאהוב, ולהיות אדם ערכי ורוחי בעולם גשמי.
החיבור אל הרוח חסר לי. החיבור אל הנפש פנימה חסר לי.

המטרות האחרות, אלה שהתמקדו רק בכסף, לא הצליחו להטעין אותי באנרגיה שדרושה ליצירה ולעשייה מתוך התעוררות, שמחה, וסיפוק. כן, אני שמחה לומר בקול רם: בוודאי שאני יוצרת את הרווחה הכלכלית שלנו, כן אני שמחה להרוויח הרבה כסף וברור לי לגמרי איך נראים החיים שלנו בתוך תמונת המציאות שאני רואה בעיני רוחי כבר הרבה מאוד שנים, ושבשבילה צריך הרבה כסף – והוא מגיע. אלא שמעל לכל הדברים הברורים האלה, מעל לחיבור אל החומר וההסכמה לקבל כסף, ליהנות מהכסף, ולא להתבייש בזה, מנקרים בי כל הזמן חוסר שקט וחוסר שלווה. חסר לי משהו משמעותי ומהותי כדי להרגיש שלמה.
חסרה לי מטרה נעלה. משהו שיהיה מעל ומעבר ליום יום, מעל ומעבר להשגתי בתוך אזור הנוחות העסקי.

כשידעתי לומר בקול רם מה חסר לי התחלתי לזהות שמשהו באנרגיה בתוכי ומסביבי מתחיל להרגיש יותר קל לעיכול. כאילו המולקולות מתחילות להתרחק אחת מהשנייה וליצור כיסים של אוויר שמאפשרים יותר תנועה במרחב.

הימים הבאים היו ימים של נביטה. תחילה נבטה הידיעה הפנימית שהשינוי חייב להכיל בתוכו אלמנט או רכיב כזה או אחרת של עבודה ברבדים של התפתחות אישית. אין לי מושג על מה מדובר, לא ידוע לי איך הדבר הזה יראה או ייארז או יוצע לעולם. אמנם החלה התבהרות אבל עדינה מאוד, קלושה, רב המעורפל מהצלול.

מדהים אותי לגלות שבשונה מתמיד, אני לא ממהרת להגות סדנא או קורס חדשים ומיד ללדת אותם. האם יכול להיות שהתבגרתי והבנתי בידיעה הפנימית שכדי ללדת עסק חדש, מוצר חדש, שירות חדש, גישה חדשה – צריך זמן המתנה לגיבוש והבשלה ? אני מחייכת לעצמי ואומרת: זה כנראה הגיל. אבל מה זה באמת משנה, העיקר שסוף סוף בחיים האלה למדתי להתאזר בסבלנות. 43 שנים לקח לי ללמוד להתאזר בסבלנות ועדיין, מעת לעת, אני מאבדת אותה.

הנבט השני התחיל לנבוט אחרי שיום אחד הופיע לי על הפיד בפייסבוק סטטוס של עמרי רווח לשידור חי – "עסקים חברתיים". הסתבר שהקישור הופץ עוד לפני שעמרי התכוון וכמה דקות אחר כך הגיעו הפרטים: "הבשורה של עסקים חברתיים". לא היה לי מושג מה זה עסקים חברתיים, לא שמעתי את המושג הזה לפני כן ובאופן הכי יוצא דופן לי, לחצתי על הקישור ונרשמתי לשידור הזה. משהו משך אותי, הרגשתי שיש כאן בשורה חדשה שעמרי עוזר להביא לעולם והאינטואיציה שלי אותתה לי.

יום אחרי המשדר פגשתי את עמרי לראיון מוקלט בנושא עסקים חברתיים. היזמת שבתוכי התעוררה. כאילו התחיל לעבור קו בין אוסף הנקודות שלי: בין האהבות, הרצונות, ההבנות, ההכרות וההתרחשויות. והנה אני, עומדת מהצד, ורואה איך הקו הזה מתחיל לחבר את כל הפריימים של הסרט שלי בתקופה האחרונה ואוטוטו אפשר יהיה להציג סרט חדש.
התחלתי להתרגש.

קטונתי מלהיות מסוגלת להסביר בפרוטרוט מה זה עסק חברתי (בשביל זה יש בית ספר שלם לעסקים חברתיים ) אבל נדלקתי. ישבתי עם עמרי שעתיים וקצת. שעה הקלטנו ראיון מעצים ומעורר השראה ובשעה לאחר מכן, אחרי שהתעוררה ההשראה שלי תודות לשיחה עם עמרי, התחלתי להפוך ברעיונות החדשים שעלו לי לראש. על הרעיונות האלה אכתוב ברגע שהם יקבלו צורה ומבנה, כרגע הכול עוד כל כך אמורפי ומופשט למעט דבר אחד.

בסוף המפגש הזה עם עמרי התחדדה בי מטרת העל שחיפשתי והמופלא ביותר קרה:
הכבדות בסרעפת התפוגגה והרגשה של רעננות חזרה.
לקח לי שניות לקלוט איך ברגע שאני מגיעה לדבר נכון והמדויק, מגיע גם השקט.
שלב א' של החיפוש הסתיים: מטרת העל מתחילה להתגבש.

מצחיק, בין הפיסקה הקודמת לפיסקה הזו האצבעות שלי על המקלדת נעצרו וגיליתי שאני לא מסוגלת לכתוב ולספר קבל עם ועולם על מה שמצאתי בחיפוש. בהיתי כמה שניות בשמיים ובפרחי הבוגנוויליה, מנסה להבין למה אני לא קופצת משמחה ומרקדת על המקלדת והבנתי.
זה עדיין לא מבושל מספיק, לא רך למגע, לא מוכן ללידה.

מצד אחד אני משתוקקת לספר לעולם ולומר: הנה, זה הדבר שאני עומדת לעשות ומצד שני אני מבינה שאין לי עדיין על מה להצביע בצורה מוחשית כדי שיתאר את הביטוי הממשי של מה שאני רוצה לפעול למענו. הרגשתי מעצור. שוב התחושה הפנימית הזו שעדיין אין דיוק מלא. החץ טרם פגע ב- 100.

באחד מלילות הקיץ החמים שבהם שום דבר אינו קורה, ישבתי עם איתן (שותפי לעסק ולחיים) בחוץ, וניהלנו עוד אחת ממאות שיחות לילה קצרות. הפעם דיברנו על העתיד של קייסי קולג'.
זה יכול היה להישמע דרמטי אבל איתן הכניס הכול לפרופורציות כשהוא אמר משפט אחד קצר וכל כך מדויק:
"את לא חייבת לסגור ולעזוב כדי להתחיל מחדש. הפעם את יכולה פשוט להרחיב. להשאיר את קיים ולהרחיב".

כשזה נכון זה גם קל.
קל היה להצהיר על הכוונה הפנימית והחיצונית: קייסי קולג' לא תסגר.
קייסי קולג' תתרחב ותפעל למען מטרת על שיש בה בכדי לשנות פנים של חברה שלמה.

בפוסט הבא: על מטרת העל שעוררה בי את הענק מחדש ומה קרה כשהצהרתי קבל עם ועולם על התרחבות

לפוסט הקודם: כיצד למדתי מהו מבחן הסוכרייה

לפוסט אחד לפניו: להיכנס למיטה, להדליק את המזגן ולמשוך את השמיכה מעבר לראש 

לפוסט הראשון בסדרה : על מה היא חושבת